הזמנה לחלום

תמיד ידעתי שאני אחיה אחרת. הטראגיות של המציאות שחייתי בתוכה היתה לי ברורה מאז שאני זוכרת את עצמי. בשביל להתמודד עם הכאב החוזר ונשנה של הגילוי שנולדתי לתוך עולם שלא ערוך לקראתי, מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי הרבה בעולם החלום והמשחק. החלום שלי ביסודי היה לחיות בבית משלי. הייתי מסיימת את היום במיטתי, עוצמת עיניים ומדמיינת אותו. חושבת על טיעונים שישכנעו את ההורים להסכים לשכור לי דירה ברחוב, למרות שידעתי שאין סיכוי שהם יסכימו. רציתי חופש להיות מי שאני במלואי. או מדויק יותר- נולדתי עם האמון שהחיים ערוכים אלי, כמו כולנו. לאט-לאט, איבדתי אמון בזה שהמבוגרים (אלה שהביאו אותי לעולם הזה וכל אלו שחיים בתוכו ומתפעלים אותו) יכולים או בכלל יודעים איך לא לשבור את האמון הזה. ובכל זאת, הרוח שבתוכי לא הסכימה לגמרי לוותר ולהשלים עם המציאות הזו כגזירת גורל. בבית אחד לא היה לי החופש במובנים הכי בסיסיים של המילה, והכל היה מאבק. בבית השני היה החופש לעשות כרצוני (פחות או יותר), אבל לא הייתה התקשורת הרגשית שאיפשרה לי לחוות את החיבור ולחוש שאני נראית על מי שאני. בבית הספר בטח שלא זה ולא זה… הלילה חלמתי שהורסים את קן כפר סבא ישן, הסניף של תנועת הנוער העובד והלומד שבה גדלתי. הבית השלישי שלי. במציאות, הרסו את המבנה שלו כבר לפני כמה שנים, ובנו במקומו בניין סטנדרטי שמזכיר בכל פעם שעוברים לידו את השינוי הערכי שעבר על החברה שלנו. ובכל זאת דווקא הלילה נולד בתוכי חלום ההרס, ובו הרגשתי את חווית האובדן של בית שמחזיק כל כך הרבה חלקים ממי שאני. בשבילי הקן היה חלק מהותי ביכולת לשמר את הרוח החופשית שבתוכי. בקן חונכתי על המרד כשאיפה ראויה ודרכו נישאו אלי הרעיונות והמושגים שנתנו לי מילים להבין ולהסביר את הסבל ואי-הצדק שראיתי סביבי. אני זוכרת ששאלות קיומיות העסיקו אותי מאוד, ובשלב מסוים המדריכה האגדית שלי הציעה לי להביא את זה לקבוצה ולבנות פעולה על "חופש מ" ו"חופש ל". הלכתי לספרייה העירונית וביליתי שם שעות רבות בניסיון לפצח מה יש לי להגיד על הנושא הזה. ידעתי שהמסר שלי הולך להיות ביקורת על זה שהדימוי הרווח שלנו על חופש זה מלא כסף ואי-בודד, ובכל זאת משהו לא התיישב לי במילים של אריך פרום על החופש לאחריות. בכלל נלחצתי מאוד מהמעמד של להוביל קבוצה, אבל מה שכן ידעתי ואני עדיין מחזיקה בו היום הוא שאי אפשר להשתחרר לבד.

במובנים רבים מה שאני מבינה הוא שהנרטיב של החיים שלי תמיד היה שחרור. החלום על שחרור אישי וחברתי תמיד משך אותי מהביצה הטובענית של המציאות. רק החזון החליף צורות: מדמיונות של בית לבד ביסודי, לעיניים שנשואות בתקווה אל המדריכה שלי ואיך שהיא וחבריה חיים בקבוצה, מחוות ההכשרה לתנועה, וחברה ישראלית, וציוויליזציה בכלל.

כל אימת שקראנו, דיברנו, ציירנו, התווכחנו על החלום הזה - הלב שלי פעם בחוזקה וידעתי שאני חיה את הדבר הכי ראדיקלי שקיים על פני האדמה וכאן מקומי. עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה איזו עוצמה ענקית הייתה לזה בחיים שלי. ועודנה. במובן הזה בכלל לא השתנתי. אני עדיין לא מוכנה לוותר על הרוח החופשית שלי ויהי מה. אני עדיין מתרגשת עד עמקי נשמתי בכל פעם שאנחנו נוגעים בשאלות של שחרור אישי וחברתי. אני עדיין מחפשת להיות מוקפת באנשים שבשבילהם למצוא דרכים להגשים את השחרור הזה בתוך המערכות הנוכחיות זה עניין של חיים. והיום אני כבר יודעת שככל הנראה עד נשימתי האחרונה אני אתהה איך באמת חיים ככה, משוכנעת שהידע לא במלואו אצל אף אחד (וגם אצל אף תנועה), מחוייבת לסקרנות שבי שרוצה ללמוד מכל התנסות.

לפני שלוש שנים נחשפתי לתנועה שנקראת NGL. מאז הפכתי חברה בה. המפגש עם התנועה הזו היווה נקודת ציון משמעותית מאוד בחיים שלי, שאדוותיה עדיין הולכות ומתרחבות. כמות ההשראה, והגילוי שאני חווה דרך המפגשים איתם הם באמת מעבר למה שמילים יכולות לתפוש.

השותפות הרעיונית והערבות העמוקה שאני מרגישה גם איתם לצד הלמידה האינטנסיבית של כלים המעשיים לחברה שיתופית מעוררים בחיים שלי תחושת מלאות, התחדשות וגם תקווה. שהיא מצרך כל כך נדיר ויקר בימינו, משערת שלא רק בשבילי...

אני יודעת שמה שיאפשר לאמון שלי בבני האדם לשוב ולהתעורר קשור בזה שנחשפתי לסיפור על אנושות אחרת שהתקיימה כאן לפני 7,000 שנים לערך. אז הבנתי שהנפרדות והמחסור אינם טבענו, הסכמתי להתבונן מחדש ולתהות לגבי מהו השורש של אי-הצדק שבעולמנו, וזיהיתי אותו בפטריארכיה (שהקפיטליזם הוא רק ביטוי אחד שלה). ביחד עם זה התחלתי להטיל ספק בחלוקות הדיכוטומיות של אנחנו והם, הטובים והרעים, ובהכרחיותו של המאבק ביניהם, וראיתי איך החלוקה עצמה מייצרת את דינאמיקת "המהפכה הנבגדת" שמרקוזה כתב אודותיה ("נראה כי בכל מהפכה היה רגע היסטורי, בו המאבק נגד השליטה היה יכול לנצח – אך רגע זה חלף. יסוד של הבסה עצמית כלול, כנראה, בדינאמיקה הזאת [...]. במובן זה היתה כל מהפכה – מהפכה נבגדת ")

בשבילי העומק של השחרור שאני מבקשת קשור בהתרת כבלי הפטריארכיה, שלופתים אותנו לפרדיגמות חשיבה והתנהגות של שליטה ודיכוי, שבקצה (הלא רחוק) יביאו אותנו לכיליוננו. גודל האתגר של השחרור מזה לא מותיר אבן אחת שאינה הפוכה בחיי, והמשמעות של מה זה אומר להתיר מתוכי ומתוכנו את הדיכוי המופנם הזה רק הולכת ונחשפת לי בכל יום שעובר.

החברות בשתי תנועות מזמנת לחיי מתחים רבים ואני מצוייה בדיאלוג פנימי מתמיד ביחס לזה. יש ימים שבהם אני משוכנעת שהיסודות הרדיקליים בינינו לבין NGL חופפים לאין שיעור. שאני מלאת פליאה מזה שישנם עוד אנשים בעולם ששותפים לקריאת המציאות שלנו ושחולמים בכוליות הזו על משהו אחר, שעברו דרך רבים מהטקסטים שאנחנו קראנו, שנכונים לשלם מחירים כבדים על בחירותיהם החורגות.

יש ימים בהם אני מאוד לא בטוחה שהחלומות שלמדתי לחלום במרכז החינוכי חיים ומחפשים הגשמה בתנועה שאנחנו היום, ושבNGL החלום שלי חי ובועט.

יש ימים שבהם נראה לי שאין לי הרבה במשותף עם מרבית החברים בNGL ושבמבחן ההגשמה יש פה אינסוף התמודדויות מורכבות על הגשמת החלום והעניין המרכזי הוא לחשל את הרוח שלי להתמודד איתן.

ויש (הרבה) ימים שבהם אני מודה לחיים שזימנו לי את האפשרות לתת מבע לחלקים ענקיים ממי שאני דרך החברות בשתי התנועות, ומההפרייה ההדדית שקיימת ושיכול להיות עוד הרבה יותר ממנה.

אני כותבת עכשיו כי החיים קוראים לי לסוע לפורטוגל לתקופה משמעותית (מאי-יולי 2021) ל"ניסוי קהילתי" שמובילה חבורה של א.נשים מNGL. כשאני כותבת "החיים קוראים לי" אני ממש מתכוונת לזה ככה. מהרגע שהתחלתי לכתוב את המכתב הזה הבוקר גלים של דמעות עולים ויורדים. אני אוהבת את החיים שלי ברביד. לראשונה בחיי יש לי בית שאני לא רוצה לעזוב, וחברים ושותפים ומשימות וטבע מרהיב ובכלל המון יש. ועם כל אלה, ואולי אפילו בזכות כל אלה, אני מרגישה קריאה עמוקה בתוכי להיות שם ולהשרות את עצמי בתוך מעבדה בלתי מתפשרת של לחיות שחרור אישי וחברתי. (בשבילי החיבור בין שחרור אישי-שחרור חברתי-ושיתוף הפך להיות מאוד ברור ובלתי נפרד בזכות NGL).

אני מתה מפחד, לכן הדמעות. אני יודע שיש דברים בחיים שלי שלא ישובו להיות אותו הדבר. אחרת למה לסוע?

ובאותו הזמן יש כל כך הרבה מה לאבד. ואני לא רוצה לאבד. אני כבר מכירה את זה שהאורגניזם שלי טועם את האפשרות לאנושות אחרת (זה ממש נחווה גם ברמה הביולוגית) וכבר לא יכול לחזור אחורה ולהתכווץ בחזרה.

אני משוכנעת שרבים ממי שעוקבים אחרי מכירים את החוויה הזו. בייחוד לחברי התנועות - אני מאמינה שיש לחוויה הזו חלק גדול בבחירה של רבים ורבות להישאר בתנועה - האורגניזם שלנו לא רוצה להצטמצם ולהיות פחות אנחנו.

שוב אני חוזרת לתובנה היסודית שמלווה את חיי: אי אפשר לבד. אצליח להפוך את הניסוי הזה לכזה שיגביר את מתחי ההגשמה בחיי וחיינו - רק אם יהיו לי שותפים ושותפות במסעי.

מקווה, ו(רוב הזמן) גם מאמינה שכך יהיה.