אתחיל מהסוף: לפני שבוע בדיוק, ורשה, לילה, אני, חדר פיצפון ועבש בדירת airb&b מחולקת, אפס מעלות בחוץ, שלושה גלילי טישו מפורקים סביבי. יש לכם את זה בתמונה מוחשית?
לפני שבוע טסתי לפולין ל"דייט הכי יקר בהיסטוריה" (כן, יש בזה יסוד של הגזמה – אבל זה מעביר את המסר...). נסעתי לפגוש גבר, שפגשתי חצי שנה לפני כן בריטריט בפולין, שם – הלב שלי נפתח אליו ועוד לא הייתה בינינו מעורבות רומנטית, רק קיוויתי שתהיה.
דיברנו גלויות לפני כן. חלקנו את הפחד מדחייה (גם לדחות וגם לקבל דחייה), הנחנו יחד כוונה "להיות עם מה שיש". לחזור למקום של ביטחון בידידות שנוצרה, גם אם יסתבר שאין משיכה. כתבנו אחד לשנייה דברים שנרצה לעשות יחד שנפגש, חיפשנו אחרי מועד שיתאים לשנינו, נערכנו למפגש שיהיה בהסכמת האנשים שבחיינו.
התסריטים נרקמו בראש שלי מאז. מיני תסריטים: לפרקים סוחפים ומתוקים להחריד, ולפרקים תרחישי פרידה כואבת ואני בוכייה מרוטה משוטטת בעיר זרה וקפואה (מה שהסתבר כלא רחוק מהמציאות). אז נסעתי לבדוק מה יש שם, מה נגלה כשנפגש. איפשהו בתוכי ידעתי שיש סיכוי סביר שאני נוסעת לכאוב. אנשים מסביבי קוראים לזה "אומץ", לי זה רק מבהיר איך "אומץ" הוא לא פחות שיפוט מ"פחדנות", ואיך שניהם מעידים יותר על מי שמכנה אותי כך, מאשר עלי. בפנים אין בי דיבור כזה על עצמי. בפנים היה בי רק כוח חזק שמשך אותי לברר.
הגעתי לפולין ופגשתי חלקים בעצמי שמזמן כבר לא קיבלו את הבכורה. פגשתי שם את שרון הנערה. שרון שקראה את "תהיי לי הסכין" של גרוסמן וכתבה אינסוף מכתבים לנער הקיבוצניק השקט שישב בהפסקות וקרא ספרים (ולא ממש שם עליה), שרון שהערך העצמי שלה תלוי כל-כך באחר ספציפי, שרון שחלמה על אהבה עמוקה ובלתי אפשרית ושיחזרה את הסיפור הזה כמה וכמה פעמים.
הרבה מהכלים שהייתי משוכנעת שיש לי: להיות בחיבור למה שחי בי, לבטא את זה, לשאול, לבקש, להתאבל על צורך שלא נענה – לא היו לי זמינים. הייתי לצידו של הגבר הזה במשך יומיים ולא הייתה קיימת בתוכי האפשרות לשאול – "תגיד, אתה נמשך אלי?" הפחד מההרגשה שנלווית לסיפור "הוא דוחה אותי" היה כל כך תהומי, שלא העזתי בכלל לגשת למקום שמרשה לעצמו להרגיש, להיות אני.
אני שמלמדת ביטוי כנה ראדיקלי, חייכתי חיוכים מלאכותיים כשבתוכי רוחשת מצוקה. אחרי יומיים מנומסים במחיצתו אמרתי לו שהניסוי נגמר ודרכנו נפרדות. רק ממרחק ממנו, לאחר כמה שעות, אנרגיית התסכול, העלבון, האכזבה, חילחלה לתוכי פנימה, תבעה את מקומה. כעסתי – בחוץ עליו, בפנים – בעיקר על עצמי. ביום האחרון לנסיעתי נפגשנו לשיחת עיבוד. רק אז, כמה שעות לפני הטיסה, העזתי לשאול את ה-שאלה:
אני: "תגיד, נמשכת אלי בכלל?"
הוא: "לא"
אני: ... (שתיקה מעכלת), (בליעת רוק), (נשימה), (אנחה)
הוא: "אני חושב שאת יפה, לא יודע למה זה, פשוט ככה. כאילו יש מן קיר כזה... לא חדיר. עכשיו כשאת מדברת איתי בכנות והדמעות מתגלגלות על הלחיים שלך אני מחבב אותך הרבה יותר"
אני: ... (שתיקה מעכלת), (נשימה) (והמלל בפנים: וואו, זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי. והוא חושב שאני יפה)
המשך הדיאלוג פחות מעניין כרגע. אולי חלקכם חולקים איתי את הנטייה הקיטשית להפי אנדינג רומנטי ומקווים איך אולי דווקא עכשיו, כשנפגשנו באמת - אז פתאום עפו ניצוצות. אז...
לא.
התרחיש עם הטישו מההתחלה – קורה אח"כ. כשאני חוזרת לחדר ההוא, בבדידות עמוקה, וגל רגשות מציף אותי, ואי-אפשר להחזיק יותר ולהדוף אותו, וכל החלומות והמאמצים של החצי שנה הזו נשטפים להם עם הדמעות.
שיעורים יקרי ערך (ויקרים בכלל), נגלו לי כאן. כמה מהם:
ביטוי עצמי כנה רדיקאלי זה פאקינג קשה. יש בי כמויות אדירות של פחד שאם אגלה מה קורה בתוכי לא אהיה אהובה (איך אני מקווה שלמדתי משהו על המין האנושי ולא רק על עצמי, הדהודים יתקבלו בברכה).
איך אני, המנחה במרחבי מיניות, מחזיקת מרחב המזמין להיפגש עם סיפורי הדחייה שלנו, בהינתן התנאים, משקשקת לשמוע "לא" לכן לא מעיזה לשאול.
איך כשאת לא אומרת את האמת שלך, את מה שקורה בתוכך, את לא נוכחת, וחוץ מזה שאת מה שמרשאל רוזנברג כינה nice dead person (וזה לא כיף), זה גם ממש לא מושך...
אחד השיעורים הכואבים ביותר הוא כמה לשמוע את ה"לא" ממנו, היה הרבה פחות נורא ממה ששיערתי שיהיה. אם הייתי מביאה את השאלה הזו בתחילת זמננו יחד – אחרי ה"לא" הזה היו יכולים לקרות עוד הרבה מאוד דברים. הנתיב היה פתוח לתנועה חדשה. ובאמת שאיני יודעת מה היא הייתה. אבל היה בה יסוד זורם, נושם. לא תקוע.
ובכלל, זו היתה בשבילי תזכורת כל כך צועקת לזה שתקשורת מקרבת זה ארסנל של כלים שאני בשאיפה ש"ירדו במעלית מהראש ללב" (לא זוכרת איפה שמעתי את המטאפורה היפייפיה הזו). כמה הצרכים (הגוף -מה קורה בתוכי במפגש) הם הדרך לחיות את החיים מתוך זרימה, ויכולים להיות המצפן שמכוון אותי, יותר בהקשבה להם ופחות בניווט אקטיבי לכיוון מסוים. חייתי בהשתעבדות לתקליט המשתחזר בראשי, הייתי רוצה להתמסר לגוף היודע.
כמה מרחבי אימון חיוניים לפיתוח הכושרים האלה. ובמרחבי אימון אני מתכוונת קודם כל לחיים עצמם.
ברגע זה חיה בי שמחה שאני יוצרת מרחבים כאלה, לתרגל איך להיות עם עצמנו ועם אחרים. ויש בי ענווה גדולה. אני אנושית. וידיעה שזה המקום הכי הכי מדויק בשבילי ללמד מתוכו וללמוד בתוכו.
Opmerkingen